יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין אם הייתי יודעת שאני הולכת להתייפח, הייתי משקיעה במסקרה עמידה במים:
ההצגה "הלוויתן" המוצגת בימים אלו בתיאטרון הקאמרי היא נפילה חופשית למקומות הכי אנושיים ועצובים. היא לא מקלה על הקהל ומצליחה בדיוק בגלל זה.
יש הצגות שאתה צופה בהן – ויש הצגות שקורות לך. "הלוויתן" של סמואל ד׳ האנטר, בבימויו של עירד רובינשטיין ובכיכובו של דביר בנדק, שייכת בבירור לסוג השני. זוהי יצירה מטלטלת, עצובה, מכאיבה – חוויה תיאטרונית שלא מותירה מקום לבריחה. רק הלב האנושי, בעירומו.
במרכז הבמה ניצב צ׳ארלי – גבר במשקל עודף קיצוני, שמסתגר בביתו ומתכונן לסופו הקרוב. הוא מנסה להשיב אליו את בתו המתבגרת, שאותה נטש בעבר, ומתמודד במקביל עם מות בן זוגו, קשרים שבורים ותחושת אשם חונקת.
למרות שהשם "הלוויתן" עשוי להתפרש כמתייחס לגופו, הוא למעשה דימוי מתוך "מובי דיק" – יצירה משמעותית לצ׳ארלי – המסמל אובססיה. הסיפור הזה, שבקלות יכול היה לגלוש למלודרמה, זוכה כאן לטיפול אמיץ, מדויק ומורכב.
ח"צ. צילום: רדי רובינשטייןצ׳ארלי – גבר גדול עם לב מרוסק
דביר בנדק מגיש הופעה יוצאת דופן – חשופה, חומלת, ובעיקר אנושית. הוא לא רק מגלם את צ׳ארלי – הוא נהיה צ׳ארלי במלוא מובן המילה. עוד לפני שהוא פוצה את פיו, הוא ממלא את החלל – פיזית, רגשית, תיאטרלית.
הגוף שלו עטוף בחליפת שומן מסיבית, מדויקת לפרטים – לא קריקטורה, לא גימיק, אלא ייצוג כואב של גוף שנושא עליו את משקלו של כאב עמוק יותר.
החליפה נבנתה כך שהיא לא רק מדמה משקל גוף עודף, אלא מכתיבה גם את התנועה: צ`ארלי מתנשף, כורע, מתקשה – וזה לא משחק. זה הקיום שלו.
שיערו דליל, מסורבל, לא מסודר – כאילו גם הוא ויתר. זקנו פרוע, כמעט עצוב בפני עצמו – מסגרת לפנים שמבקשות קשר, קרבה, אבל לא יודעות איך.
הכול בדמות הזו משדר הזנחה, אבל גם ניסיון עיקש להחזיק באיזושהי צורה של נוכחות – של "אני עדיין כאן". השיער והזקן מספרים סיפור בלי מילים. זהו אדם שפעם אולי הקפיד, פעם אולי השקיע, פעם אולי היה אהוב – ועכשיו הוא שוקע.
לאט, כבד, אבל חי. הדימוי החיצוני הזה – משקל, שיער, נשימה – הוא הרחבה של הנפש שלו. וכשהקהל יושב באולם, אי אפשר להתעלם ממנו. צ׳ארלי לא מאפשר בריחה – לא לעצמו, ולא לצופים.
ח"צ. צילום: רדי רובינשטייןלצדו של בנדק, מככב קאסט קטן וצנוע וכזה שיודע לעשות את העבודה: שרון כהן רז, רות אסרסאי, עופרי ביטרמן ומיכל עוזיאל – שחקנים נפלאים שמרכיבים יחד מערכת יחסים טעונה וכואבת.
מעבר ליחסים עם בתו המנוכרת, המחזה מציג גם דמויות כמו מטפלת ומיסיונר צעיר, שמעשירות את מורכבות הסיפור ומדגישות את המעמסה הרגשית של אהבה שהופכת לטיפול.
הבימוי המדויק והפסקול הנפלא ראויים לשבח בפני עצמם. המעברים המוזיקליים והוויזואליים אינם רק קישוט – הם נשמעים כמו פעימות הלב של ההצגה. כל תזוזה, כל אור, כל צליל – מדברים את השבר.
על הקו הדק שבין במה למסך: בנדק מול פרייזר
ומה שהופך את "הלוויתן" למעניין יותר הוא ההשוואה הבלתי נמנעת לגרסה הקולנועית משנת 2022 שיצר דארן ארונופסקי, לפי תסריט שעיבד האנטר עצמו.
מודה – את הסרט נמנעתי מלראות מתוך מחשבה שלא אוכל לשאת ולהכיל אותו. באופן כללי, אני נוטה להעביר את זמני הפנוי באסקפיזם מוחלט של סדרות נטפליקס קלילות/מטופשות ובעיקר ספרדיות שרק מלשמוע אותן – הלב רוקד, או לחילופין, בגלילה אינסופית אל תוך הרשת למדריכים על נושאים פשוטים של החיים.
היומיום מספיק מאתגר עבורנו, גם בלי להכניס את עצמי ביוזמתי אל תוך מקום כל כך עצוב במכוון.
אבל כאן, באולם הקטן בקאמרי, שורה 5, באמצע, לא יכולתי לברוח לשום מקום, וגם הדמעות מצאו מקום טוב שם.
ח"צ. צילום: רדי רובינשטייןבשובי הביתה, לא יכולתי שלא לצפות בסרט, בכיכובו של ברנדן פרייזר. הסרט עטוף בנימת חמלה קולנועית – יש בו מרחק מסוים, עדינות צורנית, רגעים של נשימה ואסתטיקה. הדמויות מעט מעודנות יותר, במשחק, באינטונציה, בגישה.
לעומת זאת, ההצגה – חיה, בועטת, לוחצת. היא לא מאפשרת לך להתרחק. היא מתרחשת עכשיו, מולך, בלי פילטרים, בלי עריכה, היא קולנית יותר, זועמת יותר, מוקצנת יותר – וכל מה שנותר לצופה הוא לשבת, לבכות ולכאוב. יש רגעים קלים של הומור פשוט ועדין שקצת שוברים את הקושי, אבל הם קטנים מאוד.
אבל לא מדובר רק בכאב של צ׳ארלי. קל מאוד להיכנס לחמלה מולו, האיש הגדול שמבקש סליחה. אבל ההצגה לא מסתפקת בזה – היא מציפה את העוול שגרם לבתו, את הפצע שהותיר בה אב שבחר להיעלם לטובת התאהבות. היא שואלת שאלות קשות על אהבה, אחריות, נטישה, הורות, סליחה – ומבקשת מהקהל להחזיק את כל המורכבות הזו בו-זמנית. אין כאן צדק ברור. אין נחמה. יש רק אמת. והלב שנשבר מול העיניים.
בדרך כלל אני בורחת לדברים קלילים. הפעם לא ברחתי. חזרתי. הורדתי את האיפור שנמרח ונתתי לזה להישאר.
