היי, אוון הנסן: בין שקר לאמת, בין מסך לנשמה

 

Dear Evan Hansen נכתב על ידי סטיבן לבנסון, עם מילים ולחן של בן פאסק וג`סטין פול, וזכה בשישה פרסי טוני יוקרתיים, כולל המחזמר הטוב ביותר ב-2017.

 

היצירה, שעלתה לראשונה בשנת 2015, הפכה לאחת מאבני הדרך המשמעותיות בתיאטרון המוזיקלי המודרני. הרקע ליצירה נשען על חוויות אישיות ועל התבוננות חדה בתרבות הרשתות החברתיות ובכוחה של טרגדיה אישית להפוך לנרטיב ציבורי רב-עוצמה.

 

המחזמר מגולל את סיפורו של אוון, נער מתבגר הסובל מחרדה חברתית קשה, המוצא עצמו מסובך בשקר הולך ומתעצם לאחר התאבדותו של תלמיד בבית ספרו.

 

בהמלצת הפסיכולוג שלו, אוון כותב מכתבים לעצמו שמתחילים במילים "היי, אוון הנסן, היום יהיה לך יום מעולה" – תרגיל שנועד לעזור לו להתמודד עם רגשותיו. כשאחד המכתבים האלה נמצא בכיסו של קונור, הנער שהתאבד, משפחתו השכולה של קונור משוכנעת בטעות שאוון היה חברו הקרוב.

 

מה שמתחיל מתוך רצון להקל על כאבה של משפחה שכולה, מתפתח במהירות לתופעה ויראלית בלתי נשלטת – ומציב את אוון בפני שאלות מוסריות כואבות על זהות, אמת, ומחיר השייכות החברתית. הסיפור מאפשר דיון מורכב על האופן שבו אנחנו מבקשים שיראו אותנו, גם אם זה במחיר של עיוות האמת.

 

יח"צ. צילום: משה צ`יטיאת

 

 

אחד המרכיבים הבולטים שהפכו את המחזה לכה משמעותי הוא השימוש המוזיקלי העמוק. השירים אינם רק פסקול או הפוגות ליריות מהעלילה, אלא כלי דרמטי לכל דבר – רגעי אמת צרופה החושפים את עולמן הפנימי של הדמויות.

 

בניגוד למחזות זמר רבים, אין כאן "להיטים" המתנתקים מהנרטיב או שירים ש"גונבים את ההצגה" – תחת זאת, השירים יוצרים פסיפס מוזיקלי אחיד המדמה את השפה הפנימית של הדמויות, כמעט כמו דיבור מוזיקלי.

 

הלחנים הרגישים והכנים של פאסק ופול מצליחים להעביר תחושות מורכבות כמו ניכור, כמיהה, אבל ואשמה באופן מדויק ומטלטל. השירים מעניקים ביטוי רגשי ישיר במקומות שבהם הדיאלוג כבר נוגע בתקרת הזכוכית של המילים, ובכך נוצר מחזמר שהמוזיקה שלו היא לא תוספת קישוטית אלא לב היצירה עצמה.

 

יח"צ. צילום: משה צ`יטיאת

 

 

הגרסה הישראלית שעלתה בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של עמית אפטה, שומרת על רוח המקור אך נטועה היטב במציאות המקומית, תוך התאמה תרבותית רגישה.

 

הבימוי משלב בין אינטימיות פסיכולוגית לאסתטיקה טכנולוגית: הוא מצליח להעצים את החוויה הרגשית של הדמויות באמצעות שימוש מרשים באמצעים טכנולוגיים. הבמה מוקפת במסכי טלפון גדולים בגבהים שונים, שדרכם מועברת העלילה ומשתקפת המציאות הדיגיטלית.

 

המסכים, ההודעות, הפידים והסטוריז של הרשתות החברתיות המוקרנות עליהם – כל אלו משולבים לתוך הסיפור באופן אורגני, עד שהם מרגישים כמו חלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית. האמצעים הטכניים אינם רק אביזר ויזואלי – הם כלי דרמטי עוצמתי הממחיש את הפער בין הנוכחות המקוונת המושלמת-לכאורה לבין הבדידות האמיתית שמאחורי המסכים.

 

השימוש הויזואלי במסכים יוצר אמנם אפקט מרשים, אך חוזקה של ההפקה היא ביכולתה לשלוט בהם כך שלא ישתלטו על הרגע האנושי שבלב היצירה. הטכנולוגיה נוכחת, אך אינה מחליפה את הדרמה האנושית – היא מעצימה אותה.

 

עוד הוכחה לחיבור של המחזמר היי אוון הנסן עם המציאות בת ימינו היא הרגע, שבו מופיע על המסכים המשפט “מותר לצלם” במהלך השיר “אתה לא לבד”.

 

זהו רגע יוצא דופן שמחבר בין ההצגה לבין העולם שבו אנחנו חיים היום, שבו אנשים רגילים לשתף ולתעד הכול. הקהל מוזמן ממש להשתתף, לצלם ולהפיץ – כמו שקורה ברשתות החברתיות בחיים האמיתיים.

 

יח"צ. צילום: משה צ`יטיאת

 

 

התרגום של דניאל אפרת נעשה בצורה רגישה ומדויקת שמצליחה להעביר את הרגש החשוף של המחזמר תוך התאמה טבעית לשפה ולתרבות הישראלית.

 

אפרת לא הסתפק בתרגום מילולי, אלא עיבד את הטקסטים והשירים כך שישמרו על המוזיקה הפנימית והקצב של המקור, תוך יצירת חיבור רגשי עמוק עם הקהל המקומי.

 

דוגמאות כמו הפיכת השיר "For Forever" ל"השמש תזרח", או השימוש החוזר בכינוי "שמש" מצד היידי כלפי אוון, מגלות הבנה עמוקה של תפקידה של השפה בבניית עולם רגשי. התרגום מצליח לא רק לשמור על הסיפור הכואב והמורכב, אלא גם להאיר אותו בניצוץ של תקווה וחמלה המרגיש ישראלי מאוד – בלי לאבד את השבריריות האותנטית שמאפיינת את המחזמר המקורי.

אלון סנדלר, שחזר לאחרונה לבמה לאחר הפסקה של שלושה חודשים בה לא יכול היה לשיר, מגלם את אוון בביצוע עדין, שברירי ומדויק. הוא מצליח להחזיק את כל המשקל של התפקיד התובעני על כתפיו בצורה מעוררת הערכה. מבחינה קולית התפקיד רץ על טווח גדול במיוחד, והיכולת של סנדלר כל כך מרשימה שנדמה כי הוא מבצע זאת כמעט ללא מאמץ.

 

דמותו של אוון היא הציר המרכזי שסביבו נעה העלילה – מה שדורש מסנדלר נוכחות כמעט תמידית על הבמה, והוא עונה לאתגר בביצוע רב-רבדים הנע בין שבריריות לעוצמה, בין בדידות להשתייכות.

 

גם כשהבמה הומה פעילות והאפקטים הויזואליים מציפים את החלל, סנדלר מצליח לשמור על מוקד רגשי אותנטי שסוחף את הקהל אל תוך עולמו הפנימי של אוון.

 

גם שאר חברי האנסמבל נוכחים בחוזקה: אדיר שטיבלמן מגלם את קונור באופן שנוגע בקהל גם כשאינו על הבמה, דיאנה גולבי מרגשת בתפקיד זואי, אחותו של קונור, וטלי אורן בתפקיד אמו של אוון מביאה עומק לדמות האם העובדת שחיבוקה חסר. המשפחה של קונור, בגילומם של אולה שור סלקטר ויניב סויסה, מצליחה להעביר את המורכבות של משפחה שכולה המנסה להבין את האובדן.

 

אף דמות בהפקה אינה חד-ממדית – כולן מורכבות, עם מניעים אנושיים מובנים. אין כאן "טובים" או "רעים" – כולם מחפשים קשר, אהבה, ונחמה.

 

חברי הקאסט מצליחים להחיות דמויות שכל אחת מהן מגלמת רובד אחר של הנרטיב: האבל, הציפיות מהילדים, הפחד להיכשל, הרצון להיתפס כחזק והכמיהה להשתייך ולא להיות מנודה.

 

יח"צ. צילום: משה צ`יטיאת

 

 

"היי, אוון הנסן" היא לא רק יצירה תיאטרונית מרשימה, אלא חוויה שמצליחה לגעת עמוק בלב ולעורר שאלות על מוסר, חמלה, אמת ובדיה בעידן הרשתות החברתיות.

 

היא אינה מספקת תשובות חד-משמעיות – אבל מציעה מרחב של הזדהות, מחשבה והתבוננות. הקאמרי מגיש כאן לא רק הצגה מעולה, אלא מראה רגישה לעולם שבו כולנו חיים.

 

בהפקה זו, הצוות האמנותי מצליח לאזן בין הטכנולוגי לאנושי, בין העכשווי לאוניברסלי. היא נוגעת בעצבים החשופים של חיינו הדיגיטליים, אך מבלי לוותר על העומק הרגשי שהופך תיאטרון לחוויה אנושית ייחודית.

 

גם כשהעלילה מגיעה למחוזות האפלים שלה, יש בהפקה ניצוץ של תקווה – לא מתוך זיוף או הפשטה של המציאות המורכבת, אלא מתוך אמונה אותנטית ביכולתנו לצמוח מתוך האמת, גם כשהיא כואבת.