יח"צ. צילום: יוסי צבקרהפקת "אריאדנה בנקסוס" של האופרה הישראלית היא מסוג ההפקות שמעוררות את כל החושים. מדובר ביצירה מיוחדת מאוד – גם בזכות המוזיקה של ריכרד שטראוס (אחד המלחינים הגדולים של המאה ה-20), וגם בזכות הדרך שבה היא מצליחה לשלב בין דרמה עמוקה לקומדיה צבעונית, לפעמים ממש מצחיקה.
העלילה עוקבת אחר קבוצת זמרי אופרה קלאסית וקבוצת קומיקאים קלים, הנאלצים להעלות מופע משותף – שילוב בלתי אפשרי כמעט של טרגדיה יוונית ובידור קליל.
הדמות המרכזית, אריאדנה, מייצגת את האמנות הרצינית, בעוד דמויות הקומדיה (ובעיקר צרבינטה החצופה) חושפות מימד של חיוניות, הומור ואנושיות פשוטה.
היצירה מעלה שאלות על המשמעות של נאמנות, שברון לב וכוחה המרפא של האמנות.
יח"צ. צילום: יוסי צבקרהאופרה מחולקת לשני חלקים: הראשון מציג את אחורי הקלעים של ערב מוזיקלי גדול – אמנים מתכוננים להעלות שני מופעים שונים – האחד טרגי ורציני, השני קומי וקליל – אבל אז הם מגלים שהם צריכים לבצע את שניהם… בו-זמנית.
החלק השני הוא "האופרה עצמה", שבה דמות מיתולוגית בשם אריאדנה יושבת על אי בודד ומקוננת על כך שנעזבה בידי אהובה. בדיוק אז פורצת לתוך הבמה חבורת ליצנים, רקדניות וזמרים שמנסה "לשמח" אותה, והשילוב שנוצר בין הרציני והמצחיק מפתיע ומרגש.
הפקתה החדשה של האופרה הישראלית, בבימויו של עידו ריקלין ובניצוחו של אשר פיש, מצליחה להאיר את הקונפליקט הזה באור רענן, אנושי ומודרני.
ריקלין, שידוע בגישתו החדשנית אך המדויקת, מביים את היצירה כמעין קרקס תיאטרלי-קולנועי. רב המשרתים מוצג בדמות דיגיטלית בגילומו של איתי טיראן, המוקרן על המסך בווידאו מסונכרן עם תזמורת חיה – שילוב מבריק בין טכנולוגיה לתיאטרון חי. ובמרכז הכל – זמרים וזמרות עם קולות פשוט עוצרי נשימה.
הביצועים הקוליים והווקאליים מרשימים: אן פטרסון מצליחה להעניק לאריאדנה עומק רגשי ווקאלי רב, בעוד הילה פחימה מביאה את דמותה של צרבינטה לקדמת הבמה בכריזמה, הומור ודיוק קולי מעורר התפעלות.
יח"צ. צילום: יוסי צבקרבליבה של "אריאדנה בנקסוס" שוכנת מערכת ניגודים עשירה: בין טרגדיה לקומדיה, בין אמנות "גבוהה" לאמנות עממית, בין רגש עמוק לציניות שובבה.
שטראוס והליברטן הוגו פון הופמנסטל מציפים מתוך הניגודים הללו שיח אמנותי מורכב השואל – האם קיימת היררכיה אמיתית בין סוגי אמנות? האם הדרמה הרצינית אכן נעלה על ההומור הקליל?
הדמות של אריאדנה, האבלה על בגידת תזאוס, מייצגת את הנפש האמנותית הטרגית, השקועה בכאב, בעוד צרבינטה, דמות הקומדיה, מציעה ראיית עולם קלילה יותר, אך לא פחות עמוקה.
האופרה רומזת לכך ששני הקצוות הללו: הפאתוס והאירוניה, אינם סותרים, אלא משלימים. יש כאן מסר של פיוס: האמנות, כמו החיים, נעה בין עולמות, ודווקא השילוב ביניהם עשוי לגלות אמת גדולה יותר על טבע האדם ועל הדרך שבה אנו מרפאים את עצמנו דרך יצירה, דמיון ואהבה.
יח"צ. צילום: יוסי צבקרהתלבושות בהפקה הנוכחית עוצבו על ידי אורן דר, והן מהוות נדבך משמעותי בפירוש הבימתי העכשווי של היצירה. כל אחת מקבוצות הדמויות, הטרגיות והקומיות, זוכה לעולם לבוש מובחן המשקף את זהותה האמנותית והרגשית. דמותה של אריאדנה מופיעה בלבוש מונוכרומטי המדגיש את בדידותה ואת ניתוקה מהעולם. מנגד, דמויות הקומדיה לבושות בתלבושות צבעוניות, מופרזות ומבדרות.
מבחינה טכנולוגית, נעשה כאן שימוש מהפכני בהדפסות תלת-ממדיות המאפשר עיצוב מדויק, עתידני לעיתים, שמעניק לתלבושות גימור מדויק ושונה.
שילוב זה בין מסורת לחדשנות, בין אופנה לתיאטרון, מדגיש את נושא היצירה – הדיאלוג בין ישן לחדש, בין עולמות סותרים שנפגשים ברגע חד-פעמי של קסם תיאטרוני.
עיצוב הבמה משתלב בהרמוניה מלאה עם הקונספט של ההפקה, ומחזק את תחושת הדואליות שבמרכז האופרה. המערכה הראשונה מתרחשת מאחורי הקלעים של אחוזת אצולה, רגעים לפני ערב תרבותי שבו עתידים לעלות בזה אחר זה מופע אופרה רציני וקומדיה קלילה.
הבמה, כמו הדמויות, שרויה בכאוס מאורגן: כמאחורי הקלעים של ההכנה, של החזרות, של מתחים בין יוצרים, נגנים, שחקנים ומשרתים. ומשני צידי הבמה מתקיימים שני עולמות מקבילים – האחד של האמן שרוצה שיצירת המופת שלו תקבל הכרה, והזמרים שלו שמחשיבים את עצמם כאמנים דגולים שמגיע להם את מלוא ההערכה. ומנגד חבורת הקומיקאים – הכי מחוברים למודרני, מתעדים כל צעד שלהם וחושבים שהם מובילי הדעה והמשפיענים האמיתיים.
באמצע הבמה מתרחשת הדרמה בין הצדדים, התנגשויות, אי הבנות ובעיקר ניסיון לפשר ולהגיע לעמק השווה.
יח"צ. צילום: יוסי צבקרעל הבמה מופיע פריט מפתיע – דגם מוקטן של תפאורת האופרה שעתידה להתבצע. הדגם, שנראה בתחילה כמו אביזר תמים, הופך במהרה לאלמנט סימבולי עמוק: הוא מגלם את ה"אידיאה" של המלחין, ועם סוף המערכה הראשונה הדגם מתנפץ.
במערכה השנייה משתנה לחלוטין המראה הבימתי. הדגם המוקטן מתממש לנגד עינינו והופך לבמה האמיתית: אי בודד, עטוף בגלים כחולים וקלילים, המשרה אווירה חלומית, פיוטית, כמעט ציורית. התפאורה כולה נדמית כהשלכה חזותית של העולם הפנימי של אריאדנה – שילוב של בדידות אצילית ויופי מדומיין.
על הרקע הזה מופיעות גם הדמויות הקומיות, והניגוד ביניהן לבין אריאדנה נוכח לא רק במוזיקה, אלא גם באופן שבו הן נטמעות או בולטות מתוך התפאורה. הניגוד הוויזואלי בין האי המופשט והקלאסי לבין הדמויות הצבעוניות והפיזיות מחדד את החיבור והקונפליקט שבין שני העולמות.
ההפקה הנוכחית של "אריאדנה בנקסוס" באופרה הישראלית מצליחה להתמודד באומץ עם היצירה המורכבת והפחות שגרתית של שטראוס, ולעצב לה מסגרת חזותית עשירה, מתוחכמת ומלאת תובנות. גם אם לא כל היבט מוזיקלי או דרמטי מבוצע באחידות מלאה, הכיוון האמנותי ברור, והבחירות הבימתיות משדרות מחשבה עמוקה והבנה של המתח הפנימי שבו האופרה מתקיימת.
זוהי הפקה שראויה להערכה – לא רק על מה שהיא מציגה, אלא גם על מה שהיא מעזה לנסות. בין אם יצאת מהאולם מהורהר, משועשע או מרותק, אין ספק ש"אריאדנה בנקסוס" בגרסתה המקומית מזמינה את הקהל להציץ מחדש אל מאחורי הקלעים של האמנות ולשאול שאלות שלא כל אופרה מעזה לשאול.
