שיער: מחזמר המחאה של 1967 ויתר על המחאה ב-2025

 צילום: גלי מרגלית

המחזמר המפורסם שהחל את דרכו בברודוויי בשנת 1967 נוצר כידוע על רקע תקופת מלחמת וייטנאם, תנועת ההיפים ומהפכות חברתיות ותרבותיות של שנות ה-60. 

המחזמר, שהיה די נועז מבחינת תוכן, מוזיקה ובימוי, עסק בנושאים של מין, סמים, שלום, מרי אזרחי, זכויות אדם ואינדיבידואליזם, והפך ליצירה אייקונית ופורצת דרך בתולדות התיאטרון המוזיקלי.

מופע הבכורה התקיים באוקטובר 1967 באוף-ברודוויי, והמחזמר עבר דרך לא פשוטה עד שהגיע לברודווי בשנה שלאחר מכן.

הבמאי המקורי, ג׳רלד פרידמן, אף התפטר בשבוע החזרות האחרון מתוך תסכול, והכוריאוגרפית אנה סוכולוב נאלצה לקחת את העניינים לידייה. 

רבים מבעלי התיאטראות המסחריים סירבו להעלות את המחזה בשל תוכנו השנוי במחלוקת, ורק קשרים אישיים של המפיק מיכאל באטלר עם אישים חשובים בתעשייה אפשרו את הפריצה לברודווי.

צילום: גלי מרגלית

צילום: גלי מרגלית

קצת רקע

קלוד הוא נער נאיבי שמגיע לניו יורק לפני גיוסו לצבא האמריקאי לקראת המלחמה. בעיר הוא פוגש חבורת היפים בראשות ברגר הכריזמטי, שפותחת בפניו עולם חדש של חופש, אהבה, מרדנות וסמים – כמו גם נקודת מבט אחרת על החיים, הממסד ועל המלחמה.

הסיפור מציג את עולמם של ההיפים – אורח חייהם, האידיאלים שלהם, ההתנגדות למלחמה והחתירה לשלום, אהבה חופשית והרמוניה עם הטבע.

המחזמר נגמר בטרגדיה כשקלוד מחליט בסוף להתגייס, ובסצנה הסופית הוא מוצג כהרוג במלחמה.

צילום: גלי מרגלית

 צילום: גלי מרגלית

כותבי המחזמר, ג׳יימס רדו וג׳רום ראגני, הודו בראיונות שהדמויות של ברגר וקלוד הן שיקוף שלהם במציאות – קלוד, בדומה לרדו, רומנטיקן וסגור, וברגר, כמו ראגני, מוחצן. 

השניים, שאף גילמו בעצמם את הדמויות הראשיות בהפקה בברודווי, קיבלו את ההשראה לדמויות ממש מהרחוב, מאותם בני נוער פוחזים שמאסו בכל מסגרת. חלק מקאסט המחזמר אף לוהק היישר מהרחוב – אותנטי עד הסוף. 

בשנת 1979, כמעט 12 שנה לאחר בבכורה, יצא לאקרנים הסרט "שיער" – גרסה קולנועית מוזיקלית בבימויו של מילוש פורמן.

הסרט שמר על רוח המחזמר המקורי, אך בחר לסטות מהעלילה הקלאסית ולספר סיפור שונה – מהלך שלא עבר בשתיקה, כי שם דווקא ברגר, ולא קלוד, מוצא עצמו בוייטנאם – ונהרג. 


שינוי זה עורר ביקורת: יש שראו בו העמקה דרמטית ונגיעה רגשית חזקה יותר, אחרים טענו שמדובר בבגידה ברוח ובמסר של היצירה המקורית. 

כך או כך, הסרט הצליח להשאיר חותם בלתי נשכח על הקהל, ונחשב לקלאסיקה. וכן, כמעט חצי מאה לאחר יציאתו, הוא ממשיך להיות רלוונטי גם בעידן המודרני.

והפעם, "שיער" של ישראל 2025 – ברוח מלחמת "חרבות ברזל", כי אי אפשר להתעלם מהעיתוי.

זו כבר ההפקה הישראלית הרביעית של המחזמר: 

הראשונה עלתה ב-1970, לפני 55 שנה, עם צביקה פיק וגבי שושן, השנייה ב-1991 עם אייל בוחבוט ואילן ליבוביץ׳, והשלישית ב-2002 עם איתי טיראן וגיל נתנזון והרביעית ב-2015 בתיאטרון הקאמרי בבימויו של משה קפטן עם עוז זהבי. כל דור מחדש, נראה, מוצא את עצמו במראה של ילדי הפרחים.

צילום: גלי מרגלית

צילום: גלי מרגלית

צילום: גלי מרגלית

לשים על הבמה מחזמר שמזוהה כל כך עם מסרים נגד מלחמה, כשהמדינה כואבת את אחת התקופות הקשות בתולדותיה – זה בהחלט צעד אמיץ.

ההפקה הנוכחית, בבימויים של אבישי בן גל ושחר פרץ (שגם אחראי על הכוראוגרפיה), מציעה קריאה עכשווית לקלאסיקה המרדנית. 

עיצוב התלבושות של אביעד אריק הרמן, התאורה של אייל דניאל והתפאורה של ניב מנור – הכוללת מסכי LED גדולים שעליהם מוקרנות תמונות ווידאו לאורך כל המחזמר – יוצרים יחד עולם ויזואלי שמצליח לשמר את רוח שנות ה-60 ובו בזמן להרגיש רלוונטי לרגע הישראלי של 2025.

ההפקה המוזיקלית של חזי שקד מעניקה לשירים האייקוניים נשימה חדשה.

בהחלטה נועזת, זו גם הפעם הראשונה שבה הפקה ישראלית של "שיער" לא משתמשת בתרגומו הקלאסי של אהוד מנור מ-1970, אלא בתרגום חדש של אסף לוי ועמית מינסטר. 

השינוי מורגש – השיר "תנו לשמש יד" הפך ל-"Let the Sunshine In" בערבוב אנגלית-עברית, והניסוח החדש נשמע עכשווי יותר, אך גם רחוק יותר מהמילים המוכרות שליוו את המחזמר בישראל במשך יותר מחמישה עשורים. 



עוד נחזור לרקוד: מילדי הפרחים אל צעירי הנובה

נכנסנו לאולם, שם בין מדרגה אחת לשנייה, חיכו לנו השחקנים שקיבלו את פנינו בפיזוז ובתצלומי סלפי, וזאת לצלילי די-ג׳יי סמג׳ בעלת נוכחות מתולתלת על הבמה, שחיממה אותנו במסיבה מוקדמת. 

הבחירה כמובן לא מקרית – מוזיקת הטראנס והאנרגיה שהיא מעלה מזכירות באופן בלתי נמנע את מסיבת הנובה, וכך ההצגה מתחילה לטוות את הקשר בין תנועת ההיפים של פעם לבין הרצון "לחזור לרקוד" של היום. אל המושב שלי דילגתי בצעדי ריקוד, בדיוק כמו שאני אוהבת.




ואגב, "וייטנאם" – המלחמה שהמחזמר נולד בה – פשוט לא הוזכרה כלל, וכך נוצר מצב מאתגר שבו לא לגמרי ברור לצופה מתי ההצגה מתרחשת: האם בשנות ה-60 כמו במקור, או שמא בישראל של 2025? 

הסיסמאות והאמירות העכשוויות מושכות אותנו לכאן ועכשיו, אולם הלבוש והדמויות נשארו בסיקסטיז. זו בחירה שיוצרת תחושה קצת מבולבלת, כאילו המחזמר רוצה לדבר על ההווה אבל לא ממש מעז להתמודד איתו ישירות.

צילום: גלי מרגלית

על הבמה, שורת שחקנים ורקדנים מרהיבה, יחד עם אנסמבל כוכבים מרשים במיוחד – בהם אדר גולד ואוהד שרגאי (מתחלפים בתפקיד דיון), עדי אלון ונדיר אלדד (מתחלפים בתפקיד ברגר), ענבל ביבי (שילה), עדן ביטון ועילי צ׳פמן (מתחלפים בתפקיד קלוד), סטפן לגר (האד), אור משה (ווף), רותם שפי (ג׳יני), גילי גבל (הכהנת הגדולה) ועוד רבים – כולם מביאים אנרגיה סוחפת, נוכחות בימתית מרשימה וקסם שקשה לעמוד בפניו.

למרות הנסיבות, הרקע והתקופה – מדובר בהפקה חגיגית ומלהיבה שמצליחה לסחוף את הקהל. ההרפתקה מתחילה כבר לפני הכניסה לאולם. 

היו שם מגילאי גן ועד דור הווינטאג׳ – כולם שרים, זזים, צוחקים ומתאבלים יחד ברגעים הדרמטיים. הקהל הפך לחלק מההצגה. 

גם אם המילים בתרגום נשמעו קצת כמו בן דוד רחוק של המקור. ואז ברגע השיא, כשברגר נפרד מהבמה ומהחיים – קלטתי את ה"שכן" שלי במושב וזוגתו מזילים דמעה.

ועדיין, למרות הרגש והקצב, בסוף ההצגה חוזרים הביתה באותו מצב תודעתי. אולי עם חיוך, אולי עם דמעה – אך לאותה שגרה עגומה ועצובה.