באדיבות PIXABAYשנת הקורונה הפתיעה את האנושות בעצמתה וחשפה את העולם החדש במערומיו. היא שיתקה את העולמות שאליהם היינו רגילים ומקובעים, תעסוקה, פנאי וטיסות, וסדקה את מרקם הבטיחותי, החברתי, המקצועי והאישי.
הקורונה ריסקה את עולם התרבות אך למרות הפגיעה הקשה, ניתן לומר שבדרך שונה היא חשפה צוהר לעולמות נוספים וחידדה מרחבי יצירה חדשים שהפכו להיות מארג נוסף בעולמו הפנימי של האדם.
עולם היצירה הפנימית רחש, ותקופת הקורונה ביססה את הזמן הפרטי והאישי שבו האדם נוכח עם עצמו זמן רב ונדרשה הסתגלות של האדם לחיות בניתוק כפוי מהעבודה ומחיי החברה, כך שנוצרה עבורו תוספת זמן איכותית הדורשת תשומת לב מעמיקה ואפשרות לעבודה פנימית צפופה.
קל מאד היה להתמכר בתקופה הזו לחוויית צפייה בנטפליקס, אבל דווקא אנשים העוסקים רוב הזמן בעבודה גשמית – וכמו במקרה שלי כאלה שגם עולם הכתיבה הוא חלק מרכזי נוסף בחייהם – מצאו בתקופה זו הזדמנות להתפתח.
אומרים שיש להעז יותר דווקא בתקופה משברית. והנה חלפה על רובנו סערה גדולה שיצרה כאוס חיצוני שאיים על המסגרות הברורות של החיים שאליהם התרגלנו.
הקורונה ריסקה את עולם התרבות אך למרות הפגיעה הקשה, ניתן לומר שבדרך שונה היא חשפה צוהר לעולמות נוספים וחידדה מרחבי יצירה חדשים שהפכו להיות מארג נוסף בעולמו הפנימי של האדם.
עולם היצירה הפנימית רחש, ותקופת הקורונה ביססה את הזמן הפרטי והאישי שבו האדם נוכח עם עצמו זמן רב ונדרשה הסתגלות של האדם לחיות בניתוק כפוי מהעבודה ומחיי החברה, כך שנוצרה עבורו תוספת זמן איכותית הדורשת תשומת לב מעמיקה ואפשרות לעבודה פנימית צפופה.
קל מאד היה להתמכר בתקופה הזו לחוויית צפייה בנטפליקס, אבל דווקא אנשים העוסקים רוב הזמן בעבודה גשמית – וכמו במקרה שלי כאלה שגם עולם הכתיבה הוא חלק מרכזי נוסף בחייהם – מצאו בתקופה זו הזדמנות להתפתח.
אומרים שיש להעז יותר דווקא בתקופה משברית. והנה חלפה על רובנו סערה גדולה שיצרה כאוס חיצוני שאיים על המסגרות הברורות של החיים שאליהם התרגלנו.
הזמן שהתפנה עבורי אפשר לי לאסוף ולגבש את המשאבים הפנימים להידוק דפי הספר השלישי שלי "אין לי מספיק מילים בגוף", שעליו עבדתי תוך כדי שגרה רגילה.
בתקופה זאת כתבתי ללא לאות. העזתי לגעת בשירה, כתבתי סיפורים קצרים ונתתי דרור לדמיון דווקא בתקופה שבה ההשראה כתבה עבור רבים.
בתקופה זאת כתבתי ללא לאות. העזתי לגעת בשירה, כתבתי סיפורים קצרים ונתתי דרור לדמיון דווקא בתקופה שבה ההשראה כתבה עבור רבים.
לפני תקופת הקורונה, עבודתי כמנכ"ל חברה דרשה מחויבות לא מתפשרת ליום עבודה ברור ומסודר, כך שאת ענייני הרוח, כמו טיול בים או כתיבת ספר הייתי משאיר לסופי השבוע או לשעות הקטנות של הלילה.
אנשי "הגם וגם" נמצאים בהתנגשות ברורה בין עולם החיים התובעניים לעולם היצירה. כתיבה היא התלקחות אש פנימית ולא ניתן להתעלם מתשוקה זו.
הקורונה הרחיבה עבור האנשים הללו את זמן היצירה ואפשרה להם להתפתח גם כמנכ"לים וכאנשי תפעול וחומר.
מצאתי כי אנשי "הגם וגם" זקוקים לעולמות אלה שיחיו בכפיפה אחת ובשלום חם. האיזון המדהים שבין החומר והרוח, הגשמי ועילאי – הוא זה שמייצר בסופו של דבר אדם מאוזן יותר. מנכ"ל קשוב ויצירתי יותר, ובהכרח – בעל תפוקה גדולה יותר.
זמנים אלה הופכים להיות מחויבים יותר והעולם שאנו מכירים זז ונע למקומות אחרים; עבודה היברידית, זמן משפחה, סדנאות מיינדפולנס ודומיהם קיבלו נוכחות ממשית ומרכזית בחיינו.
נכון, הקורונה חרבה לא מעט. היא הרסה משפחות וחיסלה עסקים. אבל באופן מוזר היא גם הייתה תקופת שינוי לטובה, הזדמנות לאפיין את חייך ולהיות אדם האוחז בשני כובעים. ובעולם שאליו אנחנו צועדים – הדרישה גם לכובע השלישי היא רק עניין של זמן.
* דרור שגב הוא סופר ומנכ"ל חברת קיסריה אריזות
