צילום: גוגל 
 
חברת גוגל מציינת היום (שישי) בדודל ייחודי את יום ההולדת ה-119 של מסטרה בימבה – אחד המסטרים החשובים בעולם הקפוארה ומי שפיתח את סגנון הרג’יונאל.

שורשי הקפוארה, משחק הלחימה הברזילאי, נעוצים בניסיונם של עבדים אפריקאים בעיקר מסודאן, אנגולה, קונגו ומוזמביק להשתחרר מכבליהם תוך כדי תנועות גוף. העבדים, שהובאו לברזיל ממערב אפריקה במאה ה-16 בידי הפורטוגלים הקולוניאליסטים בתור כוח עבודה זול, הפכו את טקטיקת ההיחלצות למשחק לחימה כשהתהלכו ללא הכבלים. תהליך ההומוגניזציה שעבר על אוכלוסיות העבדים שימש כזרז לפיתוחה של הקפוארה כאמצעי להגנה עצמית, שימור המסורת והעלאת מצב הרוח. המוזיקה, השירה, הריקוד והטקסיות שליוו את הקפוארה סייעו להסוות את העובדה שהשעשוע הזה הוא גם אמנות לחימה קטלנית.
 
גוגלצילום: google

במאי 1888 התחוללה בברזיל מהפכה שבמסגרתה הכריזה הנסיכה איזבל על סיום העבדות. שנה לאחר מכן, עם ההכרזה על רפובליקה פדראלית, איבדה הדת הקתולית את המונופול בברזיל, דבר שאפשר לתרבויות האפריקאיות לצאת מהמחתרת בה התקיימו. העבדים לשעבר איבדו את הכבלים אך גם את פרנסתם, ומתוך מצוקה זו התארגנו חלקם בכנופיות אשר הסתייעו בעקרונות הלחימה של הקפאורה כתחליף לאקדח. אי לכך ראו המעמדות העליונים בברזיל את הקפאורה כתת-תרבות עבריינית, ולא כמשחק אמנותי. בשנת 1892 המשחק נאסר על פי חוק, והעונש על העיסוק בו נקבע לשלושה חודשי מאסר בפועל ו-300 מלקות.

למרות החקיקה המחמירה והאלימות המשטרתית כנגד העוברים על החוק, הקפאורה לא נעלמה אלא רק ירדה עמוק יותר למחתרת. הרודות (roda – מבוטא בחלקים מברזיל ‘הודה’ הינה מעגל לחימה בה נלחמים שני קפואריסטים אחד כנגד האחר- הועברו למקומות שאפשרו נתיבי מילוט רבים והלוחמים אימצו לעצמם כינויים על מנת להסוות את זהותם האמיתית. הקפואריסטים אימצו מקצב בשם “קוואלריה” (cavalaria) כדי להסוות את האימונים וברגע שהיו מגיעים שוטרים לסביבה, היו עוברים לנגן קוואלריה וזאת הייתה האות לכך שיש להיזהר.
 
ריקודצילום: google

ב-1865 חל שינוי במעמדם של הקפואריסטים, מפושעים למגני החוק, לאחר שפוליטיקאים גייסו אותם לשמירה על הביטחון מפני "זרים ושיכורים". עם פרוץ מלחמת ברזיל-פארגוואי באותה שנה השתמשו בהם אף כלוחמים מן השורה. שינוי נוסף במעמד הקפוארה חל בעקבות מדיניות ה"מדינה החדשה" של הנשיא גטוליו ורגס, שביקש למזג אופני תרבות אפריקאית בתרבות הלבנה, שהפכה את הקפוארה מ"האיום של השחורים" לספורט לאומי. מאז מדובר בריקוד שבו המנצח מכריע את יריבו בכך שהוא מפילו לקרקע תוך שימוש בתנועות מהירות.

בשנת 1937 נפתח עידן חדש לקפוארה עת מסטרה בימבה (Mestre Bimba, שמו היה “מנואל דוס רייס משאדו” Manoel dos Reis Machado) הוזמן לארמון הנשיאות להדגים את אומנותו. לאחר מכן הוא זכה באישור לפתיחת בית הספר הראשון לקפוארה בברזיל, שם לימד קפוארה רג’יונל, סגנון אשר נחשב לפרי פיתוחו. בימבה, הנחשב כאמור לאחד המסטרים החשובים בעולם הקפוארה, הפך אותו למתחרה בענפים כמו ג`ודו וקראטה. כיום, עם התמסדותה של אמנות הלחימה הזאת, כולל הקפוארה סוגים שונים, נטולי האלימות המקורית. בחלקם נוטלים חלק במשחק גם רקדנים וזמרים, כשהמתמודדים מחליפים ביניהם תפקידים.