שנה חלפה מאז אותה בוקר שבת שחורה, יום בו נקרעו חיינו לגזרים. כצלמת, תפקידי לתעד, להנציח, לספר סיפורים דרך תמונות. אך איך מתעדים שבר כה עמוק? איך מנציחים רגעים של אובדן וכאב לצד גילויי אנושיות מופלאים?
במהלך השנה האחרונה, מצאתי את עצמי מתעדת את הבלתי ניתן לתיעוד. ראיתי דמעות וחיבוקים, זעקות שבר ורגעי נחמה. צילמתי את ההתגייסות חסרת התקדים של עם ישראל – אלפי מתנדבים, חיילים עוטפים זה את זה ברגעי מנוחה קצרים, ומשפחות של חטופים אוחזות בתמונות יקיריהן בתקווה ובתפילה לשחרורן משבי ארגון הטרור חמאס.
במסע זה לכדה המצלמה שלי הפגנות סוערות לצד מיצגי זיכרון מרגשים. ראיתי איך מתוך האפר של הטרגדיה, צומחת אחדות מחודשת, כשכל תמונה היא עדות חיה לכוחה של הרוח האנושית, ליכולת שלנו להתאחד ולהתחזק גם מול השבר הנורא ביותר.
שנה אחרי, אנחנו עדיין מנסים לעכל, להבין, להתמודד. אך תוצריי העדשה שלי מעידים שלמרות הכל, ישראל בוחרת בחיים, בוחרת באהבה ובתקווה. זוהי מורשת השבעה באוקטובר – לצד הכאב והאובדן, גם העוצמה והאחדות שגילינו בעצמנו.
הצילומים שלפניכם הם בבחינת מסע ויזואלי דרך השנה הזו. כל תמונה היא פיסת היסטוריה, רגע של אמת, כשיחד, הן מספרות את הסיפור שלנו – סיפור של עם שנפצע עמוקות, אך מסרב להישבר!
צילום: גלי מרגלית
