יח"צ. צילום: קובי בכר
קבוצות-קבוצות הגיעו אל המקום ועלו לתיבה דמיונית של נחת בהרי ירושלים.
דתיים וחילוניים, ותיקים, צעירים ועולים, בני המרכז והפריפריה, בוגרי תנועות הנוער הסוציאליסטיות, אנשי הגרעינים התורניים, דרוזים ויהודים, קהילות חוזרים בתשובה וקהילות צעירים חילוניים פלורליסטיים – כל פלח ומגזר השאירו מאחור את התגים והתיוגים בכניסה ל"גבעת התחמושת", כל ההגדרות נמסו והפכו לקפסולת זמן אוטופית של אנושיות.
כך החל האירוע הראשון מסוגו של מקו"ם (מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות בישראל) לציון יום ירושלים, שבמסגרתו התכנסו כ-150 מובילי תנועות ו"קהילות משימתיות" מכל רחבי הארץ.
יח"צ. צילום: קובי בכר
מה זה אומר?
מה שנשמע ברגע הראשון מורכב, הפך מהר מאוד לפשוט ואידיאלי.
קהילות משימתיות הן קבוצות של אנשים שבוחרים לחיות יחד, או בסמיכות קהילתית, מתוך חזון משותף ורצון לפעול למען שינוי חברתי. הן משלבות בין חיי קהילה לבין שליחות ציבורית ואקטיביזם חברתי.
בין מטרותיהן ופעילותן של קהילות מקו"ם: עשייה חברתית-קהילתית, חיזוק קהילות – בעיקר בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית – צמצום פערים, יצירת חיבורים בין מגזרים, פיתוח מנהיגות מקומית ואזרחית המובילה שינוי מתוך הקהילה וחיזוק החוסן הקהילתי בשגרה ובחירום.
ממשבר הקורונה ועד מלחמת חרבות ברזל, מפרויקטים בגליל ועד תוכניות מנהיגות צעירה וקשרים בין-דוריים. למעשה, הקהילות מקדמות תפיסה של אחריות משותפת לעתיד החברה הישראלית דרך עשייה יומיומית בשטח.
ובתרגום חופשי? אחריות, סולידריות, שייכות וחיים משותפים – תוך שמירה על זהות, ובראש ובראשונה פעולה משותפת.
חמישה מיצגים מגוונים מוקמו ברכות על כר הדשא במיקום הסמלי, קיבלו את פני המשתתפים, שהגיעו ליום של שיח, יצירה וגיבוש חזון משותף.
המשימה: ירושלים בשנת המאה של ישראל – פרשנויות שונות לעתידה ולעתיד החברה הישראלית. ההשתוקקות, נקודות המבט השונות, השורשים, התהיות, ההבדלים והשאלות.
המיצגים, לצד המחזה המרגש, הרב-חושי והעכשווי של היוצר רפאל קליינמן – מי שגדל בעולם החילוני, סומן כילד פלא בתיאטרון הישראלי ובהמשך חזר בתשובה והפך לאיש חינוך חרדי – הוצגו באירוע, והם רק הצצה לכ-300 קהילות וקבוצות משימתיות ברחבי הארץ, עם למעלה מ-18 אלף חברים וחברות המאוגדים תחת מקו"ם.
המועצה פועלת כבר יותר מ-15 שנה לחיזוק החברה הישראלית באמצעות התיישבות, קהילתיות ושיתופי פעולה רב-מגזריים – ובפעם הראשונה מציינת את יום ירושלים יחד.
היא כוללת 16 תנועות וארגונים: אופקים לעתיד, ארץעיר, רשת צעירים בני מקום, דרור ישראל, הנני, הקרן להתחדשות קהילות בישראל, חברים בטבע, מדור לדור, מעגל הקבוצות, ביחד נטיעות, קבוצות הבחירה של המחנות העולים, תוצרת הארץ, תנועת הבוגרים של בני עקיבא, תנועת הבוגרים של השומר הצעיר, תרבות וגרעיני איתן.
יח"צ, המחזה "נטיעות". צילום: קובי בכר
כוחה של האמנות לדבר
כמה שזה נשמע מובן מאליו, תמיד מפתיע מחדש לראות עד כמה לאמנות יש כוח לחבר בין אנשים ולהפוך לשפה אוניברסלית שאיננה זקוקה לכל תרגום בגוף הסרט, ובמקרה זה, הסרט של החברה הישראלית.
חלקן היו אקטיביות שמפעילות מחשבה והנעה לפעולה, סטטיות שלוחצות על כפתור ההתבוננות פנימה והחוצה ואחרות נשאו איתן שנים של ניסיון והפכו למבנים מעוררי השתאות.
היו שם עבודות מההרים, מהקיבוץ, מהפריפריה וגם מתוך חומרי ארכיון ומורשת. בחומר, בצבע ובמילה, כולן ביקשו לשרטט את ירושלים של העתיד, חומרי הגלם לחזון משותף.
יח"צ, מעגלי שיח. צילום: קובי בכר
ואפרופו מילים, בין שורות העומק שפיארו את היצירות, הגיח הביטוי "הקשבה מחוללת" (Generative Listening).
זהו מושג שאני מכירה היטב דווקא בשמו בלעז, וכשפגשתי אותו בעברית הוא הרגיש פתאום רגע מכונן.
אולי זה בדיוק מה שנחוץ לנו – "הקשבה ברמה הגבוהה ביותר המאפשרת יצירת מציאות חדשה ותובנות מעמיקות", לפי תיאוריית ה-U של פרופסור אוטו שרמר.
על רקע הקיטוב בחברה הישראלית בשנים האחרונות, ומתוך הבנה הולכת וגוברת בחשיבות של אחדות, שיח פתוח והיכולת להיפגש גם בתוך מחלוקת – יצרו המארגנים מרחב של חיבור ושותפות, שמאפשר לזהויות שונות להיפגש, להקשיב ובעיקר לפעול יחד למען עיצוב עתיד החברה הישראלית.
לא להתבלבל – ציוץ הציפורים והמיקום המדויק לא העלימו את המחלוקות, את הדעות השונות או את הדרך המעט אחרת; השאלות האמיצות הונחו על השולחן ובמעגלי השיח, רק תוך ריקוד מרהיב של בין ה"מה והאיך".
יח"צ. צילום: קובי בכר
עבר, הווה, עתיד
מיקום האירוע נבחר בזכות המשמעות ההיסטורית והסמלית שלו – משמעות שהיטיב לתאר בנאומו אלון ולד, מרצה ואיש מערכת הביטחון לשעבר, נציג הדור השני של משחררי ירושלים ובנו של נופל קרב גבעת התחמושת, אשר משמש כראש תחום אירועים וקשרי חוץ במרכז מורשת גבעת התחמושת.
ולד, ששורשיו נטועים עמוק בסיפור שבין אז להיום, ריגש את הקהל כשסיפר על בית אביו, שיצא משגרת חיים לסכנת חיים כדי להציל את משפחתו, את עמו ואת ירושלים. מילואימניקים של אז ואלה של היום, האבות, האימהות והבנים, כאב האובדן לצד שמחת השחרור.
ולד עמד 55 מטרים מהמקום שבו סיים אביו את חייו – "אתר קרב שצמח לאורך השנים למעמד של נכס ערכי-חינוכי, המבליט את המכנים המשותפים הרחבים ביותר ומאפשר לבאים בשעריו חוויה של שייכות, נחמה, תקווה וגאווה".
יו"ר מקו"ם, הדס גולדמן: "האירוע הוא שיאו של תהליך חינוכי וקהילתי שנמשך כשנה, שבמסגרתו נפגשו, למדו ופעלו יחד תנועות וארגונים מגוונים סביב שאלות של זהות, ריבונות, קהילתיות ועתיד משותף". אמירה ברורה על אחריות, מחויבות ושותפות – ובראש ובראשונה עשייה למען עיצוב העתיד של כולנו.
אז אני, הילדונת שגדלה עם שורשים הנטועים עמוק בנוף קהילתי על כל יתרונותיו, מבקשת להחזיק את לפיד הקהילתיות. החגים והמועדים, הנתינה, האתגרים לצד השמחות, החירום והשגרה – כולם משמעותיים ונעימים יותר כשעוברים אותם יחד.
תחושת השייכות מדפי המחקר, במיוחד בתקופה הנוכחית, מעניקה חוסן וערך לפרט ולחברה כולה, בכל גיל ובכל מגזר.
2048, אנחנו בדרך. עם כזו קרקע פורייה ואדריכלי גשרים שכאלו, נראה שלמרות הכל ואולי דווקא בזכות הכל, כולנו מצויים יחד על קו הזינוק לעבר המשך מסע ישראלי משותף ומלא תקווה.
לזכור, לקוות.
