ירושלים פנים רבות לה

 צילום: יפעת נחמני

 

כשעורך האתר הציע את ירושלים הרמתי גבה, אח"כ עוד גבה ובזמן שהן עשו פילאטיס ניסח מוחי תשובה מתחמקת אך מנומקת למה אין סיכוי שאני מבזבזת יום בחיי על העיר הזאת.

 

מה גם שכירושלמית לשעבר, שברחה מאותה העיר בדיוק נדמה היה שאין דבר שבכוחו לשכנע אותי לצאת למסע שעוד ברוב חוצפתו מתכנה "יום כיף".

פוס משחק, העורך ניצח ואני ארזתי שלושה ילדים בהונדה אדומה ויצאנו לפקקים של איילון, ה` ירחם.  

 

 צילום: יפעת נחמני

 

יוצאים מהחניה דרך המעליות לתוך קניון שדרות ממילא, צועדים עד סופו, עולים במדרגות, נכנסים לשער יפו, נוטים ימינה לכיוון השוק (סיור מרתק בפני עצמו אבל הפעם לא ניכנס לשוק) מימין, ממש מול הדואר, למרגלות מצודת דוד, תיתקלו בשילוט לסיור חומות העיר העתיקה.

מדהים, מדהים, מדהים, שניתנה לנו האפשרות ללכת ממש על החומה, זאת שתוכננה ונבנתה בין השנים 1537-1541 על פי דגם חומת איסטנבול על ידי הסולטן העותמני סולימן בן סלים, המכונה "המפואר" במאה ה-16, ולראות את ירושלים העתיקה וירושלים "החדשה".

 

צילום: יפעת נחמני

למעשה, לא הרבה יודעים אולם ירושלים כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא לא באמת ירושלים המקראית, וההנחה המקובלת כבר עשרות שנים היא, שעיר דוד של ימינו — השלוחה שיורדת מחומות העיר העתיקה עד למעיין הגיחון — היא למעשה התל ההיסטורי של העיר.

 

את הסיור בחומות מתחילים ממצודת דוד שלמרות שמה, הקשר בינה ובין דוד המלך הוא קשר סמלי בלבד, שכן היא שימשה כידוע כארמונו של המלך הורדוס, ממבנה השוכן בתחומי "הקישלה" (מתחם הצמוד למוזיאון מגדל דוד ולחומת ירושלים העתיקה) בו הוא הקים  את ארמונו המפואר.

 

 צילום: יפעת נחמני

טיילת החומות מחולקת לשני מסלולים: הצפוני – משער יפו ועד שער האריות (כשלושה קילומטרים); והדרומי –משער יפו ועד הכותל (כקילומטר). לנו הומלץ על הדרומי, כיוון שידענו מראש שסביר שלא נעשה הקפה מלאה.

לאורך מסלול החומות תוכלו להתבונן על הרובע הנוצרי, המוסלמי וגם על הר הבית, תוך הצצה לחצרות למנזרים, למסגדים, לבתי ספר, לגני ילדים ובעיקר לחצרות של בתים פרטיים שסמוכים לחומה.

 

ממגדלי התצפית של החומות ניתן כמובן גם לצפות באטרקציות הגדולות של העיר העתיקה: כיפת הזהב, גגות כנסיית הקבר, מנזר הדורמיציון – הניצב במקום שבו נרדמה מרים, אם ישוע לשנת הנצח (dormitio בלטינית פירושו "לישון"), כמו גם להביט אל מחוץ לחומות, לעבר טחנת הרוח ההיסטורית בשכונת ימין משה שנבנתה באמצע המאה ה-19 ביוזמתו של הנדבן משה מונטיפיורי, במעלה הגבעה שעליה הוקמה וגם להביט לעבר משכנות שאננים – השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר שנבנתה במטרה לספק מקור פרנסה למתיישבים העתידיים.

 

 צילום: יפעת נחמני

לאמיצים בניכם ולכאלה שלא מתרגשים מקצת חום של אוגוסט, ירושלים, הלוא, מתהדרת בכך ש"חם אבל אין לחות", לא הבנתי מה מקור הגאווה חם זה חם, זה חם! ובכל זאת לכם אני ממליצה ללכת על סובב חומות 360, למעשה מדובר על הקפת הטיילת + הכיכר הרומית – בכרטיס אחד ובעלות של 20 ₪.

בנוסף, אפשר לקחת סיורים מודרכים "ירושלים של מעלה וירושלים של מטה", הכיכר הרומית וטיילת החומות, כל יום חמישי בין השעות 16.00 ל-19.00.

 

 צילום: באדיבות פמי

 

יודגש כי המסלולים אינם מונגשים לבעלי מוגבלויות ולעגלות. ניתן לסייר עם הדרכה קולית הניתנת להורדה חינם באפליקציה: סיורים קוליים בירושלים, אפשר גם לסרוק בכניסה לאתר את הקוד להדרכה הקולית, זה שווה וזה מלמד ונותן הסבר על כל היופי הזה שרואים מהחומות. מסלול החומות פועל לפי הנחיות התו הסגול, ואין צורך בהזמנה מראש.

 

 

 

ביציאה של הכותל נפרדנו מהחומות. לי באופן אישי, כאמור, הספיקה שעה, ולמרות שהגענו בול בשעת הפתיחה ואפילו ליוותה אותנו בריזה נעימה, עדיין, חלק מהמסלול אינו מוצל והיה קצת קשה. עם זאת הרגיש לי שלילדים נשארה אנרגיה לטעם של עוד…

ואכן, במורד הרחוב ולפני שעלינו על קו 38 לקראת היעד הבא, קלטו הילדים גינת משחקים ובלי להילחם ולו במעט שחררתי אותם לשרוף עוד קצת אנרגיה. 

 

מחיר: 20 ₪ – מבוגר, 8 ₪ – ילד (ניתן כאמור לעלות על שני המקטעים באותו הכרטיס). 

 צילום: יפעת נחמני

 

הירושלמים קוראים למיצג "לאונרדו דה וינצ` 500 – הסטרטאפיסט הראשון", כבר מהשם פיתחתי ציפיות ועוד יותר כששמעתי שהוא מוצג במתחם התחנה, שגם הוא כשלעצמו מקום מקסים שראוי לבקר בו. הדוכנים, המסעדות, הגרפיטי, הציורים, באמת, כל דבר שם ראוי לדקה דומיה.

 

אבל הגענו ללאו` אז בואו ניתן לו את הכבוד המגיע לו. ובכן, דה וינצ`י חוגג 500 שנים למותו ולכבוד המאורע נפתח המיצג הייחודי הזה. אז קצת על דמותו של דה וינצ`י, הוא נולד באיטליה לאיש עסקים ולאיכרה פשוטה, וגדל בבית אביו בעיר וינצ`י. 

הוא אהב לבלות מחוץ לבית, שם התאפשר לו לחקור את הטבע באין מפריע. למרות שלכאורה התפרסם בעיקר בזכות ציוריו, הרי שהוא הפך לסמל של עשייה רב תחומית. ואכן בין ציוריו המפורסמים היו "המונה ליזה", ו"הסעודה האחרונה", הוא נודע גם בזכות עבודתו כפסל, ארכיטקט, מדען, מהנדס וממציא.

 

 צילום: יפעת נחמני

בתחומים רבים הוא הקדים את זמנו, כמו למשל כשתכנן מכונות שיהוו תחליף לעבודה ידנית, מאות בשנים טרום המהפכה התעשייתית, כמו גם תכנן מכונות תעופה בעלות כנפיים עולות ויורדות, דאונים ובורג אווירי, המזכיר את המסוק המוכר לנו כיום.

 

דה וינצ`י חקר וגילה דרכים שונות להמרת תנועה סיבובית לתנועה קווית ולהפך, וקבע עקרונות המשמשים אותנו עד היום.

 

 צילום: יפעת נחמני

הוא היה החלוץ בחיבור בין מראהו של גוף האדם חיצונית ופנימית, דהיינו אמנותית ורפואית זאת לאחר שהשתתף בניתוחי גופות של בני אדם, וכך יכול היה לצייר את גוף האדם מארבע נקודות מבט: מקדימה, מאחור ומכל צד.

 

וכל זה רק על קצה המזלג, אגדה אורבנית מספרת שמילותיו האחרונות לפני שנפטר, מכובד ומפורסם בשנת 1519, בקלו לוסה, אמבואז, בצרפת היו: "ספרו לי, האם משהו מכל מה שתכננתי נעשה?" למעשה, התערוכה מציגה בפנינו טעימה מכל העולמות האלה בהם נגע דה וינצ`י, החל מציוריו, כמובן, דרך שרטוטים של מטוסים וכדומה וכלה בדגמים של כלי טיס ומכונות ענק שנבנו בהשראתו.

 

 צילום: יפעת נחמני  צילום: יפעת נחמני צילום: נעם מורנו 

 

אם לשפוט על פי הבאז השיווקי, המיצג "לאונרדו דה וינצ` 500 – הסטרטאפיסט הראשון" אמור להיות הצלחה ענקית, אולם המיצג המופלא שלבסוף תראו, המציין כאמור 500 שנה למותו של לאונרדו, הוא, לפחות מבחינת הנימה, משהו אחר לגמרי: שקט  ואיטי יותר.

 

 צילום: יפעת נחמני

בכניסה תוכלו להצטלם במכונת צילום אוטומטית על רקע ציוריו והתאריכים שבהם צוירו בעלות של 5 ₪, ואפשר ואף מומלץ לקחת בכניסה מכשיר רדיו להסבר קולי.

אנחנו אומנם לא לקחנו אחד אך עצרנו ליד כל תמונה ודגם והסברתי לילדים מתוך מה שנכתב לצד המיצג, זה היה מעשיר ביותר, אם כי קטן ומצומצם, לתחושתי אפשר היה להעצים את המיצג, למשל בתערוכת ואן גוך במרינה בהרצליה הוסיפו פינת ציור בעקבות האומן, תלת ממד, מציאות מדומה ועוד, ונדמה שאפשר וצריך לאתגר קצת יותר את ראשם של הקטנטנים.

 

 צילום: יפעת נחמני 

 צילום: יפעת נחמני

 

בכניסה כמתבקש מקפידים על מסיכה ועל מדידת חום, אם כי לא נראה שיש בפנים איש צוות שאוכף את ההקפדה על המסיכות או על הריחוק החברתי. 

 

המשכנו ליהנות קמעה מהתחנה עצמה והיידה, לנקודה הבאה.

מחיר: רגיל – 49 ₪, חייל/סטודנט/אזרח ותיק – 40 ₪, משפחה של 6 (2 מבוגרים ו-4 ילדים עד גיל 18) – 209 ₪, משפחה של 4 (2 מבוגרים ו-4 ילדים עד גיל 18) – 149 ₪, בעלי מוגבלויות (בהצגת תעודה) – 30 ₪, ילדים עד גיל 5 – כניסה חינם.

שעות פתיחה: ימי א’ – ה’: 09:00-21:00, ו’: 09:00 – 15:00 ושבת: 9:00-21:00. הקופות נפתחות כחצי שעה לפני פתיחת התערוכה.

 

 

המוזיאון שהקים היהודי צרפתי, איל ההון לוראן לוי, שוכן בכיכר המוזיקה, שבלב השכונה הירושלמית נחלת שבעה, על שטח ציבורי עירוני פתוח שבו מתקיימים גם קונצרטים והופעות (בחינם).

במוזיאון עצמו מוצגת תערוכת קבע של כלי נגינה עתיקים ונדירים מתקופות שונות בהיסטוריה ומתפוצות נרחבות.

 

 צילום: יפעת נחמני 

 צילום: יפעת נחמני 

 צילום: יפעת נחמני

 

בכניסה מקבל כל מבקר טאבלט, למשך הסיור כולו. דמות מאוירת מדברת מתוכו, מדריכה, מעירה אנקדוטות משלימות לצפייה, מוליכה לכל אחד משבעת החללים שעוצבו בהתאם לתרבויות השונות המוצגות בו: צפון אפריקה, תימן, ארצות פזורת הלאדינו, אירופה, מרכז אסיה, עיראק, סוריה ומצרים ורגע לפני הסוף תמצאו חדר שלם המוקדש כולו, איך לא, לעיר ירושלים.

 

 צילום: יפעת נחמני 

 צילום: ליאור לינר 

 צילום: יפעת נחמני

 

במרכז החדר האמור תפגשו בדגם של בית המקדש שנחרב, המציע חוויה וירטואלית מעצימה בדמות סיור מציאות מדומה בבית המקדש תוך התייחסות לניגון בכלי שיר כחלק מעבודת המקדש. מתברר, שמצווה הייתה לומר שירה על קרבנות הציבור,ונחלקה דעת החכמים האם מצוות השירה על הקרבן עיקרה בפה או בכלי נגינה.

בסרטון נלמד על חמשת כלי נגינה בהם היו מנגנים: נבל, חליל, כינור, חצוצרה וצלצל.

מחיר: רגיל – 60 ₪ אזרח ותיק/ ילד מגיל 5 ומעלה – 45 ₪, סטודנט 40 ₪, חייל 32 ₪. דרך ארגני המורים 33 ₪, בלאומי קארד 1+1.

 

 

 

 

כיוון שהילדים אותתו באמצעות קרקורי בטן קשים, ששעת הצהריים הגיעה, התיישבנו להנאתנו באחד השולחנות החיצוניים של קפה מנספלד, נהנים לנו מהופעתו של הזמר המוערך פבלו רוזנברג, שהופיע ממש באותו היום כאורח של המתחם המשופץ שבנחלת שבעה.

את קפה מנספלד ייסדה כבר ב-2014 בעיצומו של מבצע צוק איתן, אשת התיירות והמסעדנית הירושלמית נאווה ביבי ז"ל, שנפטרה אשתקד בת 76 במותה.

 

ביבי, שהפעילה בעברה גם את מסעדת "ירושלים הקטנה" בבית אנה טיכו ואת מסעדת פיקולינו המיתולוגית, ניהלה ביד רמה את המסעדה האוחזת בתפריט רווי בצק, ופיצה בפרט. 

 

הלוגו של מנספלד אגב, מורכב מרישום מפורסם שצייר האדריכל הידוע אל (אלפרד) מנספלד (1912-2004), חתן פרס ישראל באדריכלות ואת השימוש בשם "מנספלד" ושילוב הרישום בלוגו המקום העניק ללא כל תמורה בנו הבכור של מנספלד, האדריכל מיקי מנספלד, כמחוות זיכרון לאביו.

 

 צילום: יפעת נחמני

אלא שנדמה שמאז לכתה של ביבי מהעולם גם סניף מנספלד בכיכר איבד מעט מקסמו. מעבר לתחושה הכללית של תחילת הניינטיז, משהו שהזכיר קצת את חוויית קפולסקי או משהו מהז`אנר ההוא, גם תודעת השירות הייתה בינונית, כך למשל אספה המלצרית באופן תמוה את ערכת צבעי הילדים, שהיו עסוקים בצביעת התפריט, עוד בטרם סיימו מלאכתם.

והאוכל?

 

הפיצה (56 ₪) בהחלט הצליחה לזרוק למחוזות איטלקיים וניכר שידיים טובות ומקצועיות עמלו על הכנתה, אך מאידך מנת הספגטי פומודורו (56 ₪) אכזבה ביג-טיים. בתוך צלחת אובלית גדולה הוגשה מנה צנועה שהדיפה ניחוחות של תרכיז עגבניות שלא הרגיש בשום אופן כמו רוטב איטלקי או ים תיכוני.

 

 

למען הכנות, מדובר בנקודת ציון שמטרתה היא אחת – מנוחה.

 

כיוון שהנקודה הבאה נקבעה לשעה מסוימת ונשאר לנו זמן, החלטתי שנכון יהיה לתת לח`ברה קצת זמן אישי ללא גירויים קוגניטיביים וכך הגענו לגן העצמאות, המוכר גם כ"גן העיר", השוכן בסמיכות לבניין הכנסת, ונחשב לאחת הריאות הירוקות של מרכז ירושלים.

 

סמיכותו למרכז העיר הופכת אותו למנוף כלכלי אסטרטגי לבעלי עסקים במרכז העיר ומיקומו של הגן ונתוני שטחו עם מרחבי הדשא האינסופיים שבו, מאפשרים לקהל המבקרים ליהנות מהשהות בו. בעוד אני נחתי על הדשא הם בנו להם מחנה מאולתר.

יצוין כי הגן מונגש לנכים ובעלי מוגבלויות. והעובדה שהוא גובל ברחובות רבי עקיבא, מנשה בן ישראל ואגרון, מקלה את הנגישות אליו מכל צירי התחבורה ומאפשרת למבקרים ליהנות מהיתרונות של מרכז העיר ומהקרבה למקומות בילוי, קניות ומסעדות. וכך, בחלוף שעה ולמרות שהם ממש התחננו להישאר – נאלצתי "לשחד" אותם בגלידה רק בכדי שיסכימו להמשיך במסע הירושלמי המתוכנן…

 צילום: יפעת נחמני

 

 

 

למי מבניכם שאינו מכיר מדובר בפסטיבל של עיריית ירושלים, שצמח מקהילת המאיירים המקומית והפך עם השנים לאחת מאבני הדרך החשובות בתחום. הוא מתקיים באמצעות מרכז "ביתא" של המחלקה לאמנות פלסטית ובשיתוף רשות הצעירים ויימשך עד ה-13 באוגוסט.

 

נושא הפסטיבל השנה הוא "מעברים" והוא בא לידי ביטוי בתערוכות השונות ומתייחס למעברים בין פנים לחוץ (גם בהקשר לימי הקורונה), לילה ליום, בין אנימציה לאיור, בין עיר לעיר, בין ילדות לבגרות ועוד מנעד רחב של מעברים. כמו כן יציג הפסטיבל חיבורים מרהיבים בין צילום לאיור, אנימציה, איורי קיר מיצגים ועוד. 

 

 צילום: יפעת נחמני

 

14 תערוכות הפסטיבל יתקיימו במגוון חללים ייחודיים ברחבי העיר לרבות משכנות שאננים, בית הנסן ומוזיאון הטבע, אשר הוקם במאה ה-19 ועומד לקראת שיפוץ נרחב.

 

תערוכות נוספות ישתלבו גם במרחב הציבורי הירושלמי – על גבי חלונות ראווה בסמוך לשוק מחנה יהודה, בתחנות הרכבת הקלה, על שלטי ענק בכניסה לעיר וכן במעבר אל תחנת הרכבת ירושלים-תל אביב.

 

מחיר: משתנה.   

 צילום: יפעת נחמני

 

חנינו ברחוב הטורים בשכונת "מקור ברוך" השוכנת במרחק הליכה משוק מחנה יהודה, יש שם חניה בשפע, אם בכל זאת לא מצאתם, כיתבו בוויז "חניון מחנה יהודה", יש כמה חניונים נוחים בסביבה.

זאת ועוד, בתכנית המקורית רצינו לעשות סיור טעימות בשוק, אלא שהביקור ביעד האחרון תוזמן ל-16.30 לטובת סדנה בשעה זו, ולא ראיתי לנכון לנסוע לשוק ולחזור למרכז העיר, עם זאת, לא הייתי מוותרת על סיור הטעימות באמצעות "יאללה באסטה". באתר שלהם תוכלו כמובן לראות את כל האופציות לסיור הזה.

 

מחיר: פרימיום – 110 ₪, קלאסי – 85 ₪ , ילדים – 55 ₪. כאמור, לצערי זה פחות הסתדר מבחינת זמנים, אבל אני כן מתכוונת לחזור רק בשביל זה.

ובכל זאת הבטחתי גלידה, ואם כבר גלידה – אז המשובחת ביותר, הכירו את קוקי קרים.

 

 צילום: יפעת נחמני

את המוסד המתוק הזה מנהל השף פטיסרי החתיך אושרי אוחיון, מי שהיה הקונדיטור של מלון מצודת דוד וזכור לכולנו מתכנית הריאלטי "בייק אוף ישראל".

מהמטבח הזעיר שפועל בחלל הלא גדול, המשמש כגלידרייה, הוא מנפיק גלידות מוצלחות ומשובחות בעלות מרקם מוצלח וטעמים יצירתיים עם שלל תוספות צבעוניות מעל, שהופכות את הליקוק שלהן לחוויה כיפית גם לעיניים.

 

למרות גודלה הקטנטן של הגלידרייה, אוחיון מצליח למשוך אליו לא מעט פודיז וכמעט את כל חובבי סיורי האוכל שעוברים באזור, ועורך להם הכרות עם קיוטי – הדמות החייזרית שיצר המעטרת את כל מעדניו.

מומלצים במיוחד: גלידת המלבי המוצעת בנגיעות ורדים מיובשים, מי ורדים, בוטנים וקוקוס ואפוגטו פררו רושה – שילוב מנצח של אספרסו טהור וגלידה בטעם השוקולד המשובח, שעליה נשפך שוט אספרסו לוהט.

 

מחיר: גלידה (2 כדורים) – 16 ₪. אפוגטו – 16 ₪.

 צילום: בן רייזר

 

עולם שלם בתוך ירושלים, עיר בתוך עיר אם תרצו, או כפי שיוזמי הקונספט מציגים את המקום: "מעבדה לחקר עירוניות יצירתית ובת-קיימא".

אז על מה מדובר? ובכן, מוסללה היא למעשה קהילת של יוצרים ירושלמים: אמנים, פעילים חברתיים, אנשי חינוך ויזמים, הפועלת בעיר מאז שנת 2009. בפועל מדובר על חממה ובית ליוזמות במרחב שבין אמנות, חברה וקיימות וכל זה ללא עלות, מלכ"ר, שכן מוסללה פועלת מתוך אמונה שלאמנות וליצירתיות כוח להביא לשינוי בר-קיימא, מאמינה ומיישמת הלכה למעשה.

השם מוסללה מורכב משתי מילים: מוסררה ומסלול.

 

 צילום: בן רייזר 

 צילום: יפעת נחמני

 

מוסררה כידוע היא השכונה הירושלמית שבה הכול התחיל, עת קבוצת אמנים שפעלה בין 2009 ל–2014 בשכונה, ניסתה לפתח אמנות שמתכתבת עם המרחב — שכונת מצוקה ותיקה על קו התפר של ירושלים, שממנה יצאו כידוע גם חברי תנועת המחאה "הפנתרים השחורים". מטרת המיזם להשפיע על המרחב הציבורי באמצעות מסלול שכן הפעילות של מוסללה הוצעה בתחילת הדרך כמסלולי סיור בין היצירות השונות של האמנים במרחב.

אבל בואו רגע נדבר על המרפסת, או שמא אפשר לקרוא למקום נווה מדבר עירוני. בנווה הזה תמצאו גג ירוק ופורח, מרחב למחקר, יצירה ומשחק, חלל המהווה מרחב ציבורי מסוג חדש. היא מורכבת מחלק מקורה ומחלק פתוח תחת כיפת השמיים המתפרס על פני גג בניין כלל, שנבנה בשנות ה–70 של המאה שחלפה בין שוק מחנה יהודה לרחוב יפו, ונועד להיות "רחוב ספיראלי".

משפחות מוזמנות למקום ליהנות מהשטח לטובת פנאי, מפגשים ואירועים כמו גם ליהנות ממגוון קורסים, סדנאות והרצאות. כדאי כמובן להתעדכן בעמוד הפייסבוק של העמותה באשר לפעילות היומית במקום.

אז מה אנחנו עשינו שם?

 

ובכן, על הגג יש מעין חלוקה למרחבים שונים של קיימות: עשרות עצים וערוגות ירקות ופרחים, ומתקיימות בו כאמור תערוכות, סדנאות והרצאות שמטרת העל היא להראות כיצד באמצעות כוחות יצירה וחשיבה ואמנות ניתן לעיר כיוון חדש ונשימה טובה יותר.

 

 צילום: יפעת נחמני

כך למשל במתחם "המרפסת" השוכן בקומה החמישית של הבניין  הישן, תוכלו להתרשם מ"הפרופוליס" – מרכז אלטרנטיבי לגידול דבורים. כידוע הדבורים נמצאות מאז 2006 בסכנת הכחדה, ואם אתם חושבים שזה נהדר כי "לא עוד עקיצות", תחשבו שוב, היעלמות הדבורים מסוכנת לעולם כולו, שכן תפקידן לאבק פרחים ופירות הוא קריטי להישרדותנו, בלעדיהן לא יהיה דור המשך לצמח.

 

המקום, אם כן, משמש, מעבר לגידול ולהגנה על החרק הזה, גם מרכז ידע, חינוך והדרכה לעולם הדבורים ביודינאמי ולגידולן בדרך הוליסטית מרפאה.

 

 צילום: בן רייזר 

 צילום: יפעת נחמני

גג עדן, חקלאות עירונית וקיימות מעשית, ובכלל זה הידרופוניקה, גידול מזון במרפסת, שימוש בפסולת ביתית (קומפוסט), קיר הידרופוני ירוק ועוד.

 

פינת קפה, פינת ספריה ובר המציע מספר מנות אשר התשלום עליהן הוא "תרומה מומלצת" והבר כולו מתופעל על ידי אנשים שחרטו על דגלם צמצום בזבוז מזון.

אנחנו הצטרפנו לסדנת פסיפס מקסימה תוך שהתפנקנו בשייק אבטיח בלי ערק, כי מישהו צריך לנהוג בחזרה הביתה…

 

בסוף היום, בעודנו נהנים מהרכבת הקלה זו הפעם האחרונה, אני חושבת בליבי שיכולתי באותה מידה להיות עכשיו בברצלונה, או בעיר אירופאית אחרת, החוויות שחווינו לא נופלות מיום טיול בעיר זרה במרחק טיסה וכאן, כאן נדרשה רק שעת נסיעה, בחזור אולי קצת יותר אבל זה היה שווה כל רגע.

 

ירושלים, להתראות, בטוח עוד ניפגש…