צילום: גוגלהבוקר, (ה-7 בפברואר) הקדישה גוגל את הדודל היומי שלה למשוררת היהודיה-גרמניה – אלזה לסקר־שילר – מלכת האקספרסיוניזם הגרמני, שנולדה היום לפני 151 שנה.
היא נולדה, אחת משישה ילדים, באלברפלד, כיום חלק מהעיר ווּפּרטאל שעל נהר הווּפּר, לבנקאי היהודי אהרן שילר ולאשתו ז`אנט לבית קיסינג.
כשהייתה בת 13 מת אחיה האהוב פאול-קארל, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים ושעל שמו נקרא, שנים אחר-כך, בנה היחיד שנולד מאהבה אסורה, נחשב לצייר מחונן ונפטר משחפת, ושעליו כתבה את "ילדי", משירי ההורות והאבלות המצמררים של המאה ה-20.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 היא עברה לברלין וחיה שם עם בעלה הראשון, הרופא ד"ר ברתולד לסקר, ובמקביל קיבלה הכשרה כציירת. לאחר תקופה קצרה התגרשה והשילה מעליה את סגנון החיים הבורגני, החלה לכתוב, למדה ציור והתרועעה עם חוגי אמנים ובוהמיינים בעיר. שיריה הראשונים התפרסמו בגרמניה ב-1899, ושנתיים לאחר מכן יצא ספר שיריה הראשון. היא פרסמה חמישה ספרי שירה וכן מחזות ורומנים שעד כה לא תורגמו לעברית.
היא נולדה, אחת משישה ילדים, באלברפלד, כיום חלק מהעיר ווּפּרטאל שעל נהר הווּפּר, לבנקאי היהודי אהרן שילר ולאשתו ז`אנט לבית קיסינג.
כשהייתה בת 13 מת אחיה האהוב פאול-קארל, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים ושעל שמו נקרא, שנים אחר-כך, בנה היחיד שנולד מאהבה אסורה, נחשב לצייר מחונן ונפטר משחפת, ושעליו כתבה את "ילדי", משירי ההורות והאבלות המצמררים של המאה ה-20.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 היא עברה לברלין וחיה שם עם בעלה הראשון, הרופא ד"ר ברתולד לסקר, ובמקביל קיבלה הכשרה כציירת. לאחר תקופה קצרה התגרשה והשילה מעליה את סגנון החיים הבורגני, החלה לכתוב, למדה ציור והתרועעה עם חוגי אמנים ובוהמיינים בעיר. שיריה הראשונים התפרסמו בגרמניה ב-1899, ושנתיים לאחר מכן יצא ספר שיריה הראשון. היא פרסמה חמישה ספרי שירה וכן מחזות ורומנים שעד כה לא תורגמו לעברית.
בהמשך נישאה בשנית לאמן היהודי־הגרמני גיאורג לוין, שאותו כינתה הרברט ואלדן ושהיה מייסדו של כתב העת החשוב "דר שטורם", אך גם ממנו התגרשה, ב-1913.
כשהייתה בת 21 מתה אמה, ובשנת 1927, בהיותה בת 58 – יותר מעשור אחרי שאיבדה את ידידהּ הקרוב, המשורר גיאורג טראקל – ניתכה עליה מכת גורל נוספת עם מותו של בנה היחיד.
כשהייתה בת 21 מתה אמה, ובשנת 1927, בהיותה בת 58 – יותר מעשור אחרי שאיבדה את ידידהּ הקרוב, המשורר גיאורג טראקל – ניתכה עליה מכת גורל נוספת עם מותו של בנה היחיד.
אלזה לסקר שילר, 1907גדולי ההוגים, האמנים, האספנים והמו"לים היו בין ידידיה. היא הקדישה להם שירים והם נרתמו להילחם למענה על שכר סופרים הוגן וסייעו לה לקיים את עצמה. היא כונתה"מלכת האקספרסיוניזם" אולם הנאצים ראו בה כ"מסוכנת" לגזע הארי ורדפו אותה כיהודייה, כאמנית "מנוונת" וכאשה משוחררת ששימשה דוגמה רעה לגרמניות. שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס ניצח על ההסתה נגדה בעיתונות המודפסת וברדיו ובשל כך נאלצה לעזוב את גרמניה ועד 1939 היא חיה בשווייץ.
ב-1934 ביקרה לראשונה בפלשתינה-ארץ ישראל, וכשנתיים מאוחר יותר, לאחר שהותקפה בברוטליות עת הוכתה במוטות ברזל ונסקלה באבנים בידי בריונים נאצים בגרמניה של היטלר, ניסתה שבה לשווייץ, שם לנה שישה לילות על גדת האגם ואז ניסתה להתפרנס ממכירת ציוריה, ותוך כך המשיכה להוציא לאור את כתביה בהוצאת אופרכט בעיר.
היא הייתה, אמנם, כלת פרס היינריך פון קלייסט, אולם גם שם הצרו את צעדיה. ב-1937 שבה וביקרה בארץ, ,וב-1939 לאחר שרשות הזרים השווייצרית סירבה לחדש את אשרת השהייה שלה והיא נאלצה להישאר בירושלים והשתכנה בה, תחילה במלונות שונים במרכז העיר, וב-1941 התמקמה בחדר שכור בבית ברחוב המעלות 3, סמוך לרחוב המלך ג`ורג`.
ילדי העיר רדפו אותה בקריאות ”משוגעת“, אולם היא המשיכה בכתיבה בגרמנית וקיימה ערבים שבהם קראה משיריה באזני החוג הרחב של שומעי גרמנית שהיה בארץ באותם ימים.
אחת היצירות האחרונות שכתבה הינה מחזה בשם "אני ואני" (Ichundich), בו היא תיארה את נפילת משטר הנאצים. עם זאת, מותה בינואר 1945 מנע ממנה לסיים את היצירה ולהיות עדה לתפנית בתולדות אירופה.
את שנות חייה האחרונות העבירה בבדידות כמעט גמורה בבית זה. ב-22 בינואר 1945, בודדה ועזובה, כשמאחוריה קריירה מפוארת וסוערת כמשוררת ומחזאית וחיים רצופי עליות ומורדות של אהבות ואכזבות, הלכה לעולמה בהדסה הר הצופים ונקברה בהר-הזיתים. מצבתה חוללה ושוברה על ידי הלגיון הירדני בימי העיר המחולקת.
